ירושלמי- מה קובע שהישיבה לשעה או קביעות?

תחום שבת אינו נמדד לכל אחד מפתח ביתו, אלא כל העיר כולה נחשבת כמקום אחד, ומודדים מגבולות העיר וחוצה לה אלפים אמה, וזהו תחום שבת לכל בני העיר. הגמרא אומרת שכאשר בני העיר גרים במבנים שאינם של קבע, כגון אהלים, אין להם דין של עיר, אלא כל אחד מודד מפתח ביתו.

בשני התלמודים מקשים על כך מדגלי מדבר. הרי מחנה ישראל במדבר נחשב מקום אחד. אפילו שגודלו היה שנים עשר מיל, כלומר הרבה יותר מאלפים אמה של תחום שבת (אלפים אמה הן מיל אחד), היה יכול כל אחד מישראל ללכת בכל מחנה ישראל ולצאת מן המחנה להתפנות. הגמרא שואלת מדוע? הרי ישבו במבנים של עראי, מפני שהיו נוסעים ממקום למקום, ויושבי אוהלים מודדים להם מפתח בתיהם.

בשני התלמודים עונים על כך, שישיבתם נחשבת כקבועה, כיון שהיו נוסעים על פי ה'.

לשון הבבלי (עירובין נה): "כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - כמאן דקביע להו דמי".

והירושלמי (שם פ"ה ה"א): "אמר רבי יוסה: מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהיו חונין לעולם".

מסביר המאירי: "אהלי מדבר הואיל ואין נסיעתם וטלטולם תלוי ברצונם אלא על פי הנבואה הרי הן כאהל קבוע".

בבבלי הסבר זה מתקבל, ובירושלמי לא. בירושלמי מקשים על כך:

"אמר רבי יוסי בי רבי בון: מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם".

בירושלמי אומרים שאמנם החסרון בקביעות לא היה מצד אי רצונם של ישראל בקביעת מושבם, ומבחינתם הם כקבועים לגמרי כיון שתלויים בדבר ה', אבל מצד הקב"ה ישיבתם במדבר נחשבת כישיבת עראי, שהרי מקומם אינו במדבר אלא בארץ. אפילו ששהותם במדבר היא על פי ה', היא נחשבת עראי, כיון שהבטיחם להכניסם לארץ.

לסיכום, בבבלי המבט הוא מצד ישראל, ומבחינתם לא היה חסרון בקביעות כיון שנוסעים וחונים על פי ה'. ובירושלמי דעתו של הקב"ה להכניסם לארץ קובעת שישיבתם היא לשעה.